ד"ר מלצקי ואח' נ' שמואל

החלטה

בפניי תביעה נזיקית בעילה של לשון הרע, לחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 200,000 ₪.

בישיבה הראשונה עלתה השאלה עד כמה, אם בכלל, מתקיימת בידי התובעים 2-4 – בני משפחתה של התובעת 1- עילת תביעה טובה נגד הנתבע.

עילת התביעה היא דברים שכתב הנתבע ואשר יפורטו בהמשך.

להלן העובדות הצריכות לעניין זה-

ביום 12/7/2008 הועברה אל התובעת 1, שהיא רופאה וטרינרית בשירות המועצה המקומית עומר, תלונה על תקיפה על ידי כלב משוטט. בעקבות תלונה זו התובעת 1 שמה פעמיה למקום ואיתרה את הכלב . הכלב נתפס והורדם. על- פי הרישומים שקיימים בעירייה, התובעת 1 סברה כי מדובר בכלבו של הנתבע, ולכן פנתה אליו. לאחר ניסיונות, התובעת 1 הצליחה לשוחח עם הנתבע, והוא טען בפניה כי הכלב כבר לא בבעלותו.

ביום 15/7/2008 התקבל בלשכת ראש המועצה המקומית עומר, מכתבו של הנתבע, באמצעות הפקס. המכתב שנמסר לתובעת 1 , על ידי עובדי המועצה, נקט בין היתר בלשון הבאה:

"את יצור נתעב ועלוב ואני מאחל לך ולכל אחד מבני משפחתך כי סופו יהא כסופו של רינגו (שמו של הכלב- י.ט.). אנחנו עוד נפגש בבית משפט , מסרי זאת לעלובי הנפש שאת פינכתם את מלחכת ".

התובעת 1 טוענת כי יש בפרסום הנ"ל משום לשון הרע, שכן הנתבע השתמש בביטויים פוגעניים, משפילים ומבזים העולים לכדי ההגדרה של לשון הרע בחוק. הנתבעים 2-4 טוענים, כי גם בפרסום הנוגע אליהם ישנו משום לשון הרע, והדבר עולה בבירור מתוך איחולי המוות, כמותו של הכלב, שאיחל להם הנתבע במכתב האמור.

כאמור לעיל, ביום 9/5/2013, התקיים דיון ובו הצדדים התבקשו להגיש ניירות עמדה ביחס לשאלה אם קיימת עילת תביעה טובה המצדיקה ניהולו של התיק. כלומר, האם על פני הדברים ניתן לומר, שדבריו של הנתבע ביחס לתובעת ומשפחתה אכן מהווים, לפחות לכאורה, לשון הרע כמשמעותם בחוק ובפסיקה .

הנתבע טען כי דבריו כלפי הנתבעת 1 הנם בגדר "הבעת דעה" ודבריו חוסים תחת הגנת תום הלב, בהתאם לס' 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"א – 1965 (להלן: "החוק"). לטענתו, הוא כתב את הדברים בשל דופי שמצא בהתנהלותה של התובעת , עת שתפקדה כווטרינרית בשירות המועצה המקומית. לטענת הנתבע, התובעת שיקרה לו, לא שיקפה בפניו את מצבו של הכלב לאשורו, כפי שהיה עליה לעשות ואף הדיחה , לדבריו, מנהל בי"ח להוציא רישום כוזב אודות זהותו של הכלב.

הנתבע גם טען, שהדברים שכתב עומדים במבחן הסבירות שנקבע בסעיף 16(א) (3) לחוק בכל הנוגע לדרך בה הביע דעתו על התנהלות התובעת 1.

לעניין הדברים שנכתבו אודות בני משפחתה של התובעת 1, הנתבעים 2-4 , טען הנתבע כי, אין במכתב ביטוי כלשהו העולה, כדי לשון הרע והמשמיץ את התובעים 2-4 ועל כן, דין התביעה שהגישו כנגדו להידחות.

התובעים טענו בנייר עמדה שהוגש מטעמם שהדברים שציין הנתבע במכתבו אינם בגדר הבעת דעה , כי אם בגדר קביעת עובדה, וכי כינויי הגנאי בהם כינה הנתבע את התובעת הנם גידופים שאינם קשורים לאירועים לעניין הכלב וכי הדברים לא נכתבו בתום לב.

בנסיבות העניין, דעתי היא שהפרסום האמור מקים, לפחות לכאורה, עילת תביעה רק לתובעת. אסביר:

עילת התביעה של התובעת 1 –

לעניין הפרסום- המכתב נשלח ללשכתו של ראש המועצה עומר באמצעות הפקס. הנתבע טוען בכתב ההגנה כי ביקש את מספר הפקס של משרדה של התובעת מהמוקד העירוני בטלפון 106 ונציג כלשהו מסר לו את מספר הפקס של ראש המועצה, כך שכוונתו היתה מלכתחילה להעביר המכתב לעיונה של התובעת בלבד. בפסיקה נקבע כי, אם מסמך שנשלח עלול להיקרא על ידי אדם שאינו הנמען הנפגע בטרם יגיע לנמען – עשוי משלוח המכתב להוות פרסום. ראה למשל: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני , פ"ד מג (2) 333 שם נקבע כי עצם העובדה שמזכירתו של הנפגע קראה מכתב שנשלח לנפגע והיה ממוען אליו- הרי שזהו פרסום , שכן המכתב נחשף בפני אדם נוסף אחד לפחות ,זולת הנפגע.

במקרה דנא, המכתב נשלח ללשכתו של ראש מועצת העיר ועובדי המועצה נחשפו אליו, לכאורה , עוד קודם שהועבר אל התובעת , ועל כן, יכול להיחשב כפרסום , זולת אם יוכח אחרת . לכאורה, ועל פני הדברים, נראה כי הנתבע היה צריך לקחת בחשבון שהפקס ששלח עלול "להתגלגל" לידיים ולעיניים אחרות , זולת אלה של התובעת.

ההנחה של התובע כאילו הפקס האמור משרת באופן בלעדי את התובעת היא הנחה הטעונה הוכחה.

לעניין לשון המכתב- כבר נקבע כי פרסום המייחס לאדם תכונות אופי לא מחמיאות עשוי להוות לשון הרע (ראה: ת"א (ב"ש) 45/87 קליין נ' רונן ואח' פ"מ תשנ"ב (ב) 515, 521 ).